על בנות יענה

מאת: אביטל רוזן

לפני כ- 25 שנים עשיתי טירונות וקורס מדריכות אב"כ. 4 חודשים קורס. וואלה, לא הבנתי למה מקציאים ל-8 בנות חמישה אנשי סגל. למה מוציאים אותנו לשבוע שדאות, שבוע ניווט, מלמדים אותנו לירות במאג (ברוס שלם. למה? השד יודע..). שנאתי לקום מוקדם, נרדמתי קבוע בשיעורים, מרדתי במפקדות… בקיצור, הפכתי לסמן השמאלי של הקורס. לא רוצה להצדיע, לא חורשת על חומרי הלימוד, ההשקעה הכי גדולה שלי בקורס היתה לצייר את חולצת הצוות. הבנתם את הפוזה..

יום אחד, בעודנו בשבוע שטח בנגב, לקח אותנו המפקד הרס"פ להליכה ארוכה שבסופה הגענו לגבעה הצופה על מכלאה ע-נ-קית של בנות יענה. מהגבעה ועד האופק, בלי הגזמה, היו שם מאות ואלפי בנות יענה. מראה הזוי ומפתיע בפני עצמו.
לפתע קרתה תנועה בלתי נראית, זעזוע שהטיל באחת מבנות היענה תנועת אגן פתאומית והיא פצחה בריצה שגררה אחריה כמו גל גדול את כל בנות היענה שסביבה בריצת אמוק לכיוון השני של הגדר. מעלות אבק וקרקורים ונתקלות קלות אחת בשנייה תוך כדי ריצה.

אנו בוהות במחזה, והמפקד הרס"פ, כמו אב גאה העומד על תלולית ואומר לבנו – יום אחד, בני, כל זה יהיה שלך", שקוע בהגיגיו, ואומר לנו מתוך הרהור עמוק, "ככה אני רוצה שתהיו. כמו בנות היענה".
הסתכלנו אחת על השנייה במבוכה. "ועכשיו", הוא אומר בסיפוק, "תכתבו על זה עמוד שלם ותגישו לי ביום ראשון. תסבירו היטב מה למדתן מבנות היענה, מי שלא מגישה תסתבך איתי."
יצאנו לסוף השבוע, וכולן מיהרו לכתוב ולהלל את רעיון בנות היענה. אני, התעצבנתי. לא כתבתי כלום עד מוצ"ש מרוב רוגז.

בסוף כתבתי עמוד מלא: למה בנות יענה זה הדימוי הכי גרוע ולא מתאים לצוות הדרכה שאמור ליצור השפעה על חיילים, ובכלל, על החברה.

בנות יענה תוקעות את ראשן באדמה כשהן פוחדות. הן נבהלות בקלות, אחת מדביקה את השנייה והריצה המשותפת היא בכלל ריצה של הידבקות בפחד ובהלה. איך בדיוק הדבר הזה אמור לייצג מנהיגות? בנות יענה?! אוכלות-כל שנראות כאילו חוברו מהשאריות של בעלי חיים אחרים, ובעיקר עופות שלא מובילות אלא בורחות. אנו לומדות להיות חיילות, וזאת התורה? להפוך לאגודה צווחנית וברחנית של נשים מפוחדות? העיקר לרוץ ביחד?! במקום ללמד אותנו להוביל, קיבלנו שיעור בהורדת הראש, טוב שהוא לא קשר לנו סַכֵּי עיניים מצידי הראש כמו שמלבישים על סוסים.. מנהיגות אמיתית יודעת לרתום אחריה כדי לרוץ לכיוון ברור. מנהיגות והובלה דורשים להוציא את הראש מהאדמה, להסתכל קדימה רחוק אל האופק ולקרוא לאחרים להצטרף. אנו צריכות להחזיק ידיים ולרוץ ביחד, לא לתקוע את הראש באדמה.

ככה פחות או יותר כתבתי. שנת… 1999 או 2000… אי-שם בחילופי המילניום. הבנות שהיו איתי בקורס לא האמינו, צעקו עלי להשמיד את זה, ושהרס"פ ממש יכעס. אז שיכעס, הפטרתי בכעס. ממילא אני מגלגלת עיניים כמעט על כל פקודה כאן, מבינה כמה אני לא יודעת להתנהג כמו בורג..

יום ראשון בבוקר, מסדר בוקר. הרס"פ מכנס את כולנו במעגל. "יופי בנות", הוא משבח. "כולכן הגשתן לי את המאמרים שלכן אתמול."
"אביטל! כנסי למרכז המעגל." אוף…. כל הבנות בולעות צחקוקים. "שקט!" מרים הרס"פ את קולו.
"אביטל, ספרי לנו מה כתבת".
"טוב".. אני מתמצתת את המסר.
הרס"פ מסתכל על כולנו, מעביר את עיניו בריכוז מאחת לשנייה. וחוזר אלי.
"זה המאמר הכי טוב שנכתב כאן. זה מאמר מצויין, ואני גאה לגלות שיש מישהי שהעיזה לבטא מסר עצמאי. את צודקת, זאת בדיוק המנהיגות שאתן צריכות לטפח, כל הכבוד לך".
הייתי בהלם, וגם שאר הבנות. וואלה, הפתיע המפקד הרס"פ.

למה נזכרתי בסיפור הזה פתאום? כי….. מנהיגות, כי… כבר שנה….. וגם כי אני חושבת על בני אדם בקבוצות, על יכולת להשתחרר מקונצנזוס. מה גורם לאדם לצאת מהקופסא. מה גורם לנו לרוץ ביחד ומה גורם לנו לרוץ לכל עבר בלי לחשוב.

מאמרים נוספים

פברואר 23, 2025

פודקאסט Deep Dive חוקרים את סומטיקה (AI)

לקריאת הקטע המלא

ינואר 16, 2025

כדור צמר של דפוסי ילדות

לקריאת הקטע המלא

נובמבר 25, 2024

הדדיות בהתפתחות סומטית ורגשית

לקריאת הקטע המלא